החלטה בתיק רע"א 7393/04

           ביום 29.2.04 חתם הבורר עו"ד רפי וינברגר (להלן: הבורר) על פסק בורר מנומק, אותו מסר לצדדים אישית, במעמד באי-כוחם. בחלוף 50 ימים ממועד קבלת הפסק לידיו, ביום 22.4.04, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסק הבוררות. זאת, היות שלשיטתו, אין להביא את ימי פגרת חג הפסח במניין 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק). המשיבה מצידה, הגישה בקשת דחייה על הסף של בקשה זו, אשר בעקבותיה החלו הצדדים מגישים תגובות אחד לבקשות השני.

           ביום 8.7.04, לאחר שעיין בטענות ובתגובות החוזרות של שני הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו, כי ימי פגרת חג הפסח אכן באים במניין הימים הקצוב בחוק וכי לאור העובדה שהמבקש לא המציא טעמים מיוחדים, ונוכח העובדה שהגיש את בקשתו במסלול העצמאי, אליו מתייחס סעיף 27 לחוק, אין לאפשר לו לקבל הארכת מועד. בהחליטו כן, אישר למעשה בית-המשפט המחוזי את פסק הבורר.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה פונה המבקש בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. המבקש מבקש מבית משפט זה, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולהורות, כי בקשת הביטול הוגשה במועד וכי הדיון בבקשה לגופה יוחזר לבית-המשפט המחוזי. בבקשתו זו, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט בקובעו, כי ימי פגרת הפסח באים במניין הימים הקצוב בחוק. לטענתו, עיון בתקנות הבוררות ובחוק הבוררות מעלה, כי לא נקבעה כל הוראה מיוחדת לעניין הפגרות בהליכי בוררות. לפיכך לשיטתו, על-פי הגיונם של דברים ומתוך שאיפה להרמוניה חקיקתית, יש לפנות להוראה הכללית הקבועה בסעיף 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), לפיה תקופת פגרה לא תבוא במניין ימים שנקבעו בתקנות, אלא אם כן הורה כך בית-המשפט או הרשם. עוד טוען המבקש, כי הפרשנות שניתנה על ידי בית-המשפט המחוזי לסעיף 27 לחוק, לפיה לא ניתן להחיל בעניין זה את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, הינה פרשנות צרה שאינה מביאה בחשבון את תכליתה הראשונית והעיקרית של תקנה 529 שאיננה הארכת מועד. לחילופין, מבקש המבקש להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות. 

           מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש הגיש את הבקשה בחוסר תום לב ולאחר המועד, כך שבבקשת רשות הערעור ניסה להכשיר בדיעבד את מחדליו. עוד לטענתה, לא עורר המבקש כל נסיבות מיוחדות בעניינו, אשר מצדיקות את קיומו של דיון נוסף בעניינו. כמו-כן, לשיטתה, דין טענותיו של המבקש להידחות, שכן המבקש בטענותיו מתבסס על שילובן של תקנות הבוררות עם אלו של סדר הדין באזרחי, אולם אלו לעולם לא יגברו על חקיקה ראשית, אשר גבוהה מהם במדרג הנורמטיבי וכפי שגם קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו. עוד לטענת המשיבה, סעיף 27 לחוק ומסגרת הזמנים הנוקשה הקבועה בו, נועדה לבטא את תכליתו של מוסד הבוררות, אשר אמור לאפשר קיום הליכים מהירים, יעילים ותוך התערבות מצומצמת ומוגדרת של בתי המשפט בהם. לפיכך לטענתה, הסעיף המנוסח בלשון מצווה והתקופה הקצרה המצוינת בו, בת 45 יום מיום מסירת/מתן פסק הבורר, מלמדים על כך, שהאפשרות לתקוף את פסק הבורר מוגבלת ומסויגת היא. בנוסף, לעניין תקנה 529 טוענת המשיבה, כי אין כל בסיס לנסות ולהכפיף חוק - להוראות התקנות ובוודאי שלא נוכח היותה תקנה כללית באופייה. המשיבה אף מביאה סימוכין לטענתה זו ממקורות שונים.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך, שאכן בצדק קבע בית-המשפט המחוזי את אשר קבע וכי אין מקום לדיון נוסף בעניין זה.

           גם לו הייתה ניתנת רשות ערעור, נראה, כי הסיכויים לביטול פסק הבורר הינם קלושים ביותר. זאת, בין היתר, לאור העובדה, כי ההלכה הינה שרשות ערעור על פסק-דין אשר ניתן בנוגע לבקשה לאישורו או לביטולו של פסק בוררות, כמו בענייננו, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כאשר השאלה העומדת להכרעה בהם הינה שאלה עקרונית וציבורית, אשר איננה רלבנטית רק לצדדים הנוגעים לעניין זה (לעניין זה ראו רע"א 3505/00, רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ, תק-על 2000(2), 319).

           כמו-כן, יש לציין, כי המדיניות השיפוטית בענייני בוררות הינה מדיניות המצמצמת את התערבותו של בית-המשפט בפסקי בוררות. לעניין זה ראו דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'ה ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי, תק-על 2003(3), 1531.

           יתרה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. במקרה שבפניי, נראה, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי המועד להגשת בקשת ביטול אינו נעוץ בהחלטה שיפוטית שניתן לערער עליה או לבקש לשנותה, אלא, כי מקור מועד זה הוא בהוראת חוק הבוררות, אשר כוונתו לשרת את תכלית מוסד הבוררות. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי:

 "תקנה 529 מתייחסת על פי לשונה לזמנים שנקבעו בתקנות בידי בית משפט או רשם, אך אינה מתייחסת להוראת חוק הקוצבת זמנים. על כן, לא ניתן להאריך את מסגרת הזמן שנקבעה בהוראה זו."

           על עניין זה, עמדה גם פרופ' ס' אוטולנגי בספרה, בוררות דין ונוהל (תל אביב, תשס"ה), בעמ' 1125-1127 בו קבעה, כי המועד לבקשת ביטול פסק בורר קבוע בחוק עצמו ועוד הוסיפה, כי "האיחור בהגשת הבקשה אינו עילה למחיקת הבקשה אלא לדחייתה." כמו-כן, לעניין ימי הפגרה, היא אף מציינת, כי "אין לראות את ימי הפגרה כדוחים את הזמן הקצוב להגשת בקשות בענייני בוררות, ובקשות לביטול פסק בורר בכללן."

           ואכן, בבואנו לפרש הוראות חקיקה, על בית-המשפט לשמור על עקרונות היסוד בשיטת המשפט, ובכללם על המדרג הנורמטיבי, עקרון הוודאות, סופיות הדיון ועוד. כך, נכונים הם הדברים גם לעניין המועדים שבסעיף 27 לחוק הבוררות אשר פרשנותם מובילה אף היא לאותה מסקנה, כי אין להחיל את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עליהם.

           על כן, לאור האמור, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל החלטתו, ואין לאפשר דיון נוסף בעניינו של המבקש.

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו, תשס"ו (27.12.05).

ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: